פסק-דין בתיק ת"א 21110-08

התובעת היא חברה קבלנית שהתקשרה עם הנתבעת לביצוע עבודות בניה ופיתוח בישוב "נצר אריאל" שבאריאל בעת שהוכשר לקליטת מפוני גוש קטיף. ביצוע העבודות הוזמן על-ידי חטיבת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית (להלן - ההסתדרות הציונית), שאף מימנה את העבודות בהעברת התקציב לביצוען אל הנתבעת, והנתבעת שהייתה אחראית לביצוע העבודות, שילמה את התמורה לתובעת.

לטענת התובעת, הנתבעת לא העבירה אליה את מלוא התמורה שעליה הוסכם עבור העבודות שביצעה, ומכאן תביעתה ליתרת התמורה, בסך של 195,000 ש"ח.

א.         רקע עובדתי והגדרת המחלוקות שבין הצדדים

2.         בחודש דצמבר 2005 הזמינה ההסתדרות הציונית מהנתבעת את ביצוען של עבודות תשתית ופיתוח ב"נצר אריאל" במימונה של ההסתדרות הציונית. הנתבעת, שהיא חברה יזמית וקבלנית הבונה באמצעות קבלני משנה, התקשרה עם התובעת ביום 1.12.2005 בהסכם, שעל-פיו התובעת תשמש קבלן המשנה לביצוען של העבודות בפיקוח הנתבעת. על פי ההסכם (בסעיף 9), התחייבה הנתבעת (ה"מזמינה" בהסכם) לשלם לתובעת ("הקבלן" בהסכם) בתמורה לאותן עבודות, סך של 450,000 ש"ח ללא מע"מ, בניכוי רווח קבלני בשיעור של 15% לטובת הנתבעת ובהתאם לחשבון שיאשר המפקח על העבודות. התמורה שולמה מכספי ההסתדרות הציונית שהועברו אל הנתבעת לשם כך. בסופו של דבר, היקף העבודות וממילא גם התמורה, היו בהיקף נרחב בהרבה מזה שעליו הוסכם.

3.         טענותיה העיקריות של התובעת הן, שהעבודות שאותן ביצעה התחלקו לשני פרוייקטים. "הפרוייקט הראשון" שהוזמן על-ידי ההסתדרות הציונית בתיווכה של הנתבעת, כלל את העבודות שעליהן הוסכם עם הנתבעת מלכתחילה, אך היקפו ועלותו גדלו. לטענתה, לאחר ניכוי רווח קבלני לנתבעת (15%) ולאחר קיזוזים נוספים שעליהם הוסכם (כמו למשל, עלות חומרי בניה), אמורה הייתה לקבל תמורה בסך של 1,348,292 ש"ח.

לעומת זאת, לטענתה, "הפרוייקט השני" הוזמן באופן ישיר מההסתדרות הציונית, ללא תיווכה של הנתבעת, והיה זה בשל דרישות התושבים ובוצע לאחר שהושלם הפרוייקט הראשון. במסגרת ההסכם על פרויקט זה הוסכם שמהתמורה שתשולם עבורו, ינוכה לטובת ההסתדרות הציונית שיעור של 7.5% בתוספת מע"מ (שאותו כינו הצדדים "הנחה"), וכי התמורה לאחר ניכוי זה (בסך של 135,759 ש"ח) תשולם לתובעת באמצעות הנתבעת שתשמש "צינור" להעברתה מההסתדרות הציונית.

למרות זאת, כך לטענת התובעת, בעת התשלום התברר לה שהנתבעת ניכתה שלא כדין סכומים נוספים מהתמורה שאמורה הייתה להיות משולמת לה. בפרוייקט הראשון הנתבעת ניכתה גם את ההנחה להסתדרות הציונית בשיעור של 7.5%, מעבר לניכוי הרווח הקבלני שעליו הוסכם (15%), ואילו בפרוייקט השני נוכה רווח קבלני בשיעור של 15%, הגם שהנתבעת כלל לא הייתה צד לפרוייקט זה. לטענתה, היה על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 1,444,051 ש"ח עבור כל העבודות, אך בפועל שולם לה רק סך של 1,270,865 ש"ח. מכאן תביעתה לתשלום ההפרש בסך של 173,186 ש"ח, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד יום הגשת התביעה, בסך של: 195,000 ש"ח. 

4.         טענותיה העיקריות של הנתבעת הן, שכל העבודות שביצעה התובעת ב"נצר אריאל" היו במסגרת פרוייקט אחד ובמהלך תקופה אחת, גם אם היו בו שני שלבים. היוזמת של הפרוייקט היא ההסתדרות הציונית והנתבעת הייתה הקבלן הראשי, אשר ביצע את העבודות באמצעות התובעת, שהייתה קבלן המשנה.

לטענת הנתבעת, במסגרת ההסכמות לביצוע הפרוייקט כולו, הוסכם שהנתבעת תהא רשאית לנכות ממחירי "המאגר המשולב", שהיה המחירון שעל-פיו נקבעה התמורה, שני ניכויים: שיעור של 15% בגין רווח קבלני שייזקף לנתבעת וכן שיעור של 7.5% שמהווה הנחה להסתדרות הציונית. לטענת הנתבעת, לתובעת שולמה מלוא התמורה בהתאם להסכמות אלו ולפיכך לא נותר כל חוב.

5.         מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר אורן בן פורת, מנהל התובעת, ושל מר זיו בן ארי, שפיקח מטעם התושבים ב"נצר אריאל" על העבודות שביצעה התובעת במה שכינתה "הפרוייקט השני". בנוסף לכך הוגש מטעם התובעת גם תצהירו של מר יעקב רוקח שהועסק בשירותי הנתבעת במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, אולם משלא התייצב להעיד, נמחק תצהירו.

מטעם הנתבעת, הוגשו תצהיריהם של מר אבי הבר, סמנכ"ל בנייה ופיתוח בנתבעת, של הגב' יוליה קוסובורד, מהנדסת העובדת אצל הנתבעת וכן תצהירה של הוגב' אסנת גרינשפון-מבורך, שבתקופה הרלוונטית הייתה סמנכ"ל כספים ופיתוח עסקי בנתבעת.

ההוכחות נשמעו ביום 8.1.2012 וביום 12.1.2012. לבקשת הצדדים סיכומי טענותיהם הוגשו בכתב. מטעם התובעת הוגש ביום 19.2.2012 ומטעם הנתבעת הוגש ביום 13.3.2012. למרבה הצער, סיכומי טענות הצדדים היו ארוכים מאד, מעבר לדרוש וללא כל יחס לשאלות הפשוטות יחסית השנויות במחלוקת (מטעם התובעת הוגשו תשעה-עשר עמודים מודפסים בצפיפות ומטעם הנתבעת הוגשו עשרים ושלושה עמודים).

ב.         עיקרי טענות הצדדים

(1)        עיקרי טענות התובעת

6.         התובעת טוענת כאמור, שביצעה שני פרוייקטים נפרדים שלגביהם היו הסכמות שונות בעניין התשלום עבורם. לטענתה, ההסכם שנחתם בינה לבין הנתבעת עסק רק בעבודות שבוצעו בפרויקט הראשון (חתומים עליו מנהל התובעת, ואדם בשם עידו שהיה באותה עת מנהל מחלקת הבנייה והפיתוח של הנתבעת), ונקבע בו שמהתמורה שתשולם לתובעת ינוכה לטובת הנתבעת רווח קבלני בשיעור של 15%. כך שעבור פרוייקט זה היה על הנתבעת לשלם לתובעת סך 1,348,292 ש"ח.

לעומת זאת, על הפרוייקט השני, הוסכם בסוף שנת 2006 במהלך פגישה לא רשמית שנערכה ב"נצר אריאל", בין מנהל התובעת לבין מר שלום נסימי, נציג ההסתדרות הציונית. על-פי הסכמה זו, התובעת ביצעה עבודות נוספות לפי דרישת התושבים, ללא מעורבות הנתבעת ובמימון ההסתדרות הציונית. בעניין התמורה הוסכם, שהנחה בשיעור של 7.5% תנוכה מהתמורה עבור עבודות אלו לטובת ההסתדרות הציונית, כך שהתובעת זכאית הייתה לתשלום בסך של 135,759 ש"ח כולל מע"מ.

למרות זאת, לטענת התובעת, הנתבעת קיזזה את שתי ההפחתות משני הפרוייקטים. כך בעוד שלטענתה, בעניין הפרוייקט הראשון לא הוסכם שהנתבעת תוכל לקזז את ההנחה להסתדרות הציונית (7.5%), ואילו בפרוייקט השני הנתבעת כלל לא הייתה מעורבת, אלא רק שימשה "צינור" להעברת התמורה מההסתדרות הציונית, ולכן לא הייתה זכאית לרווח הקבלני (15%).

7.         בעניין ההנחה בשיעור של 7.5% שקוזזה לטובת ההסתדרות הציונית בפרוייקט הראשון טוענת התובעת, כי היה על הנתבעת להוכיח שישנו הסכם בינה לבין ההסתדרות הציונית, הקובע קיזוז זה מהתמורה לעבודות שבוצעו בפרוייקט הראשון. כך גם היה עליה להוכיח שהייתה הסכמה שניכוי זה ייעשה מהתמורה שתשולם לתובעת, כך שיגולגל עליה. אולם לטענתה, שני אלו לא הוכחו.

בעניין היעדר הוכחת הסכם בין הנתבעת לבין ההסתדרות הציונית טענה התובעת שלא הוכח שישנו הסכם הקובע את ההנחה האמורה שעל הנתבעת לתת להסתדרות הציונית ולא הוכח כי אפילו ישנו הסכם שכזה, הוא חל על העבודות הנדונות. לטענתה, איש מאנשי ההסתדרות הציונית לא זומן להעיד על הסכם שכזה או על תוכנו. כך גם עובדי הנתבעת שהעידו טענו שלא ראו הסכם שכזה ולא ידעו על קיומו. אמנם אחת מעובדות הנתבעת העידה ששמעה על כך מאדם הנוגע בדבר, אך מבלי ששמעה על שיעור הניכוי המדויק.